קשה לתאר קונפליקט דרמטי יותר של התנגשות בין ערכים מזה שהתרחש בישראל שנים ספורות בלבד לאחר השואה. בספטמבר 1952 נחתם בין ישראל לממשלת גרמניה המערבית "הסכם השילומים", המכונה בגרמנית "תיקון העוול", ובמסגרתו העבירה גרמניה לישראל מיליארדי דולרים כפיצוי על מעשיה במלחמת העולם השנייה. מצד אחד, השילומים אפשרו את מימוש החזון להקמת מדינה יהודית עצמאית, בטוחה ומשגשגת ומנעו חדלות פירעון של המדינה הצעירה. אך מנגד, ההסכם נתפס בעיני רבים כביטוי של סליחה ביחס לגרמנים, שעמד בניגוד להחלטה הנחרצת לא לשכוח את מעלליה של גרמניה הנאצית ולא לסלוח עליהם. ההסכם עורר כעס רב בקרב רבים בישראל. מנהיג האופוזיציה מנחם בגין הוביל מחאה חסרת תקדים נגד הממשלה, שכללה הסתערות על משכן הכנסת והשלכת אבנים לתוכו בעת הדיון על הסכם השילומים. בן-גוריון הוביל את אזרחי ישראל בתהליך של עבודה אדפטיבית. הוא הניע את הציבור להתמודד עם תחושות האובדן והבגידה בקורבנות השואה ושכנע אותו בצורך הבלתי-נמנע, והמוצדק מוסרית, להסכים לקבלת הפיצוי.

חרף הקושי הבלתי-נתפס, החברה הישראלית הצליחה להתמודד עם האתגר ולהתאים את עצמה לכורח המציאות המשתנה. השילומים מגרמניה פתרו את המחסור במטבע חוץ, תרמו לייצובה של המדינה הצעירה, קולטת העלייה, שנקלעה למצוקה כלכלית הולכת וגוברת, ואף תרמו לחיזוק ביטחונה וכוחה הצבאי. העבודה האדפטיבית שנעשתה בחברה הישראלית אפשרה לה להתקדם לעבר שגשוג ופריחה כלכלית.

עבודה אדפטיבית מורכבת לא פחות היתה מנת חלקו של העם הגרמני, שנאלץ להכיר באופן מלא באחריותו לפשעי הנאצים, למצוא דרכים להפנים ולממש את האחריות הזאת, לפצות ככל הניתן את קורבנות המשטר הנאצי ולעדכן את הדנ"א התרבותי של האומה הגרמנית בתהליך אדפטיבי מובנה ומעורר הערכה של הכרה בפשעי העבר, שנמשך עד היום.